על עצמי

שמי הדס מנור, אני אימא של יונתן, בני בן 17, תלמיד י"ב בתיכון לאמנויות תלמה ילין. אני גרה בתל אביב. אני גרושה מזה שנתיים, אחרי שהייתי נשואה 18 שנה.

זה 6 שנים אני מאמנת בעסק אימון שלי, שאני גאה בו, מאמנת בכירה לתלמידי מקצוע האימון בחברת אימושן – ביה"ס להוויה, טרנספורמציה ואימון, ומדריכה מאמנים בקורסי המשך.

במשך 20 שנה, עד 2006, הייתי עיתונאית בתחומי חדשות, פוליטיקה ועסקים. 13 שנים כתבתי בעיתון 'מעריב' ואח"כ 7 שנים בעיתון הכלכלי 'גלובס'. כעיתונאית, הייתה לי הזכות לפגוש, להכיר ולראיין מנהיגים ומנהלים בעלי עוצמה אישית והשפעה רבה, על עשרות אלפי בני אדם ועל חברות ענק. אנשים כמו יצחק רבין, אלי הורביץ, וורן באפט, דיפאק צ'ופרה, דב לאוטמן ומייקל רואץ'.

נולדתי לפני 49 שנים בחג סוכות, לכן קראו לי הדס. אמא שלי הייתה גננת וכלת פרס החינוך. אמא שלי דיברה אלי בקול רך ונעים, ואמרה לי, שאני אהובה, נפלאה ומיוחדת ושאני אוכל להיות כל מה שאני ארצה. היא הייתה קוראת לי המון סיפורים. היה לנו משחק כזה: בכל פעם שסוף הסיפור לא מצא חן בעיני, או נראה לי 'לא פייר', או  עצוב מדי, המצאנו יחד המשך חדש.

אבא שלי היה נהג דן, איש גבוה וגדול שהיה מגיע עם האוטובוס הענק, לוקח אותי לסיבוב ומרשה לי להחזיק את ההגה. והאבא הגדול שהערצתי, היה אומר, שכסף לא גדל על העצים לכן צריך לעבוד נורא קשה בחיים.

הייתי תלמידה מצטיינת, אחות גדולה לשני אחי הצעירים, מדריכה בצופים ויו"ר מועצת תלמידים. כל פעם שהצלחתי, סימנתי את המטרה הבאה. האמנתי שאני חייבת להתאמץ ולעבוד קשה.

בכיתה י"ב נבחרתי למשלחת של משרד החוץ, לנסוע לארה"ב לספר על ישראל לתלמידי תיכון. גיליתי שמקשיבים לי גם מחוץ למעגל בו גדלתי בפ"ת. זה מאוד מצא חן בעיניי.

אחרי הצבא למדתי באוניברסיטת תל אביב מדעי המדינה, יחסים בינלאומיים וקבלת החלטות. ואז המשכתי ללמודי עיתונות, כדי שיקשיבו לי דרך הכתיבה.

נהייתי עיתונאית פוליטית וכלכלית. נלחמתי על ידיעות בלעדיות ותחקירים. למדתי להקשיב, לשאול שאלות וגם, להילחם. קיבלתי הערכה, קידום ושכר שמסדר את האגו. חייתי במאמץ מתמיד, מותשת ולחוצה.

ואז, לפני 10 שנים, אמא שלי, הצעירה והיפה, שהייתה לי חברת נפש, נפטרה במפתיע. לראשונה בחיי, קלטתי, שהכול זמני. אמא שלי חיכתה לצאת לפנסיה, תכננה להמשיך ללמוד, לעשות דברים חדשים שתמיד חלמה עליהם שממלאים את הנשמה. לנוח. ולא היה אח"כ. אחרי 30 יום חזרתי לחיים הרגילים שלי, בלי ששמתי לב שמשהו בתוכי השתנה. רק שנים אחר כך הבנתי, שאז התחילה לעלות בתוכי שאלה: "אם אין אחר כך – אולי יש לי אפשרות לחיות אחרת, עכשיו?

בשנת 2005  הוזמנתי כעיתונאית להרצאה בפני אנשי עסקים, של אחד המאמנים הגדולים בעולם ומוסיקאי דגול שהוא גם המנצח של התזמורת הפילהרמונית של בוסטון, בנג'מין זנדר. זנדר, שהגיע לביקור מארה"ב, הדגים על הבמה איך הסתכלות מנקודת מבט חדשה, מנפצת תפיסת עולם או דפוס חשיבה אוטומטי,  ופותחת אפשרות חדשה שכלל לא ראית קודם.

ואז הוא אמר: "מה היה קורה, אם אחרי 20 שנה במקצוע כמנצח, היית קולט – שהמנצח רק מפיק צלילים מהנגנים, ולא מנגן אף צליל בעצמו? שהאומנות שלך היא לגרום לאנשים אחרים להיות משמעותיים?" המדד שלי, הוא אמר, זה אם הנגנים בתזמורת שלי משמעותיים ועם עיניים נוצצות.

ואם זה לא קורה", הוא הוסיף, "אני שואל את עצמי – מי אני שהעיניים של הנגנים שלי, לא נוצצות?"

זנדר כבש את ליבי. קלטתי שיש דרך אחרת להשפיע – לאפשר לאנשים  לפגוש את העוצמה שלהם, במקום את שלי.לאפשר לבני אדם ליצור ולגלות אפשרויות חדשות לחיות את חייהם.

שתי שורות לפני, באותה הרצאה, ישבה נטאלי בן דוד.  מייסדת שיטת סאטיה ובעלת ביה"ס למאמנים אימושן. ניגשתי אליה, דיברנו, ומאז אני כאן. למדתי אימון, למדתי טרנספורמציה, למדתי NLP ׁ- (תכנות שפתי מוחי). ובעיקר, למדתי באמצעות האימון הסאטי, בו אני עובדת היום עם לקוחותיי – להקשיב לעצמי ולמצוא בתוכי שקט.

כבר 20 שנה קודם השתתפתי בסדנאות, למדתי, קראתי, התעניינתי בדרך שאנשים חושבים, מתנסחים, מקבלים החלטות, חיים. אבל מעולם לפני כן לא עברתי טרנספורמציה בחוויית החיים שלי. אחרי שלמדתי אימון והתאמנתי בעצמי – התאפשר לי מפנה מתמשך בחשיבה, ברגשות ובתחושות, שבעקבותיו מתחולל מפנה רב עוצמה באופן בו אני חווה את החיים ומתנהלת בהם.

אחד הדברים שמאוד השפיעו עלי היה שיחה קצרה עם יונתן בני, בעודי בסוף קורס מאמנים ועיתונאית בגלובס. נסענו יחד במכונית – וכמו תמיד באותה תקופת חיים, בעודי נוהגת, הטלפון הנייד שלי צרצר אסמסים בקצב מהיר, שיחות נכנסות צלצלו, שיחות ממתינות חיכו בתור והרדיו ניגן גם הוא ברקע. יונתן ישב במושב לידי, הסתכל עלי במבט מהורהר. בין שתי שיחות, בקול קצר נשימה, אמרתי לו, "אתה רואה כמה אני עסוקה ולחוצה – ולמה אני לא יכולה להוסיף לכל זה התמחות באימון?" ויונתן ענה לי, "אמא, את מוכנה להגיד לי למה את כן יכולה?" בעקבות היושר הילדי שלו, והיכולת לשאול מה כן, הבנתי שהתשובה הישרה והאמיתית מתוכי היא, שאני כן יכולה, ובעיקר, שאני בוחרת להיות מאמנת.

שיניתי קריירה, שיניתי ייעוד, אני מאפשרת לעצמי לחיות ולממש את עצמי בנינוחות ושקט פנימי, בביטחון, בעוצמה וגדילה מתמדת. המדד שלי לחיי היום, כבר אינו מאמץ וכיבוש מטרות, אלא עד כמה אני והאנשים בסביבתי חווים את עצמם משמעותיים ועם עיניים נוצצות.

היום אני גם שוב זוכרת את מה שכל כך אהבתי כילדה –  ושכחתי בדרך: שאפשר לבחור המשך חדש לסיפור.  בעקבות המפנה שהאימון מאפשר בחיי, אני מאמינה בכל ליבי כי טרנספורמציה אפשרית לכל אחד.

"החירות היא יכולתנו לבחור מה לעשות עם מה שנעשה לנו"

-ז'אן פול סארטר

המטרה שלי:

לאפשר לאנשים ועסקים לצמוח באהבה, בהירות, נינוחות, שלמות והרמוניה בתוך עצמם ובמערכות היחסים שלהם.

התוצאה:

אנשים מממשים בחיי היומיום שלהם עוצמה אישית, חופש, יושר, מערכות יחסים אוהבות ומתגמלות ותוצאות יוצאות דופן. 

"מה שמעצב את חיינו הן השאלות שאנחנו שואלים, השאלות שאנחנו מסרבים לשאול והשאלות שאנחנו לא חושבים אף פעם לשאול"

-סם קין